חיים נחמן ביאליק

 

 

סיפורו של המשורר הלאומי שהפך למנהיג תרבותי בישוב היהודי שלפני קום המדינה

 

 

השבוע ציינו בגני הילדים ובבתי הספר את "יום ביאליק" שהונהג במוסדות הלימוד בתאריך העברי י` בטבת. ביאליק שזכה בצדק לתואר המשורר הלאומי . לא היה רק כותב שירים פורץ דרך בתקופתו . אלא המנהיג בה- הידיעה של הישוב היהודי בין כאשר שהה בגלות וגם שעלה לארץ ישראל. מספיק לציין את העובדה כי בהלווייתו  נכחו כ100 אלף מתושבי הארץ שזה בערך שליש מתושביה היהודים של ארץ ישראל בשנת 1934 כאשר היה בן 61 במותו.

צילום: אברהם סוסקין

חיים נחמן ביאליק התייתם מאביו כאשר היה בן 7 בלבד. אימו שהתקשתה לעמוד בנטל גידול הילדים שלחה אותו לגור בבית סבו באוקריאנה. כמו מרבית הילדים היהודים הוא התחנך ב"חדר" ואז המשיך את לימודיו בישיבה בליטא. דווקא בעת לימודיו בישיבה החל להתרחק מהדת. הוא קרא הרבה שירה רוסית וכלל עולמית ולמעשה החל להיחשף לכתיבה.

כאשר היה בן 20 נשא לאשה את אשתו לימים מניה. השניים חיו ביחד עד יום מותו של ביאליק ולהם לא נולדו ילדים.

בשנת 1891 כתב ביאליק את שירו הראשון "אל הציפור"

"שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת,

 מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל-חַלּוֹנִי –אֶל קוֹלֵךְ

 כִּי עָרֵב מַה-נַּפְשִׁי כָלָתָה בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי."

לאחר שהבין ביאליק כי מסוגל הוא לחטא בכתיבה. הגיע בשנת 1892 לאודסה שהייתה מרכז לתרבות כללית וגם מרכז חשוב לתרבות ויצירה יהודית ועברית.

ביאליק לא הזדרז לעלות לארץ ישראל וקבע את מושבו באודסה בה התגורר עד לשנת 1921 וביסס בה את כל יצירותיו הספרותיות.

בשנת 1903 ארעו פרעות בעיר קישינב שבבסרביה מולדובה של היום. הפרעות היו על רקע הסתה אנטישמית מטעם עיתונות רוסית בתמיכת ממשלת רוסיה. באותן פרעות נרצחו עשרות יהודים, בתים ועסקים רבים נבזזו ונהרסו. הפרעות עוררו את היהודים הציונים בראשות הרצל ובאותה שנה, כתב ביאליק שתיים מיצירותיו הידועות ביותר: "עַל הַשְּׁחִיטָה" ו"בְּעִיר הַהֲרֵגָה". פואמה זו פורסמה לראשונה בעיתון "הזמן". בגלל דרישת הצנזור הרוסי קוצצו ממנה מספר שורות ושמה שונה ל"משא נמירוב".

הפואמות של ביאליק השפיעו מאוד על היהודים שברוסיה שהחליטו להגן על עצמם.

ביאליק ביקר לראשונה בארץ ישראל בשנת .1909 הוא הגיע לחוף יפו והתקבל בהערצה רבה על ידי היישוב היהודי הקטן בארץ. מיפו יצא לסיור במושבות ארץ ישראל. נלווה אליו לחלק מסיור זה הסופר הצעיר ש"י עגנון, שהתגורר ביפו. בכך החלה ידידותם של ביאליק ועגנון, שנמשכה עד לפטירתו של ביאליק. ביאליק חזר לאודסה ובשנת 1921 עבר לברלין. שם החל לעסוק בהוצאת ספרים.

לארץ ישראל עלה רק בשנת -1924 וכעבור שנה וחצי עבר להתגורר בבית בתל אביב.

ביתו של ביאליק הפך למוקד עליה לרגל של תושבים רבים. הוא נחשב למנהיג תרבותי ורוחני בקרב היהודים שבישוב. לא אחת כתב ביאליק על חוסר הנוחות שבמעמדו והרצון למעט פרטיות. בשנים שלפני מותו  עבר ביאליק ואשתו מניה לגור ברמת גן.

לאחר שסבל מספר שנים מאבנים בכליות. בשנת 1934 נסע לווינה לצורך טיפול במחלה, ולאחר סיבוכים בניתוח שעבר, נפטר ביאליק  ב-4 ביולי. מותו גרם לאבל כבד ביישוב.

בשנת 1937 העבירה מאניה ביאליק את הבית לרשות העירייה ו"אגודת בית ביאליק" משמרת את הבית כמוזיאון לפועלו של המשורר. אגודת הסופרים העבריים הפכה את הבית למרכז פעילותה, וערכה בו כינוסים תרבותיים וספרותיים. בבית נמצאים ציורים ופסלים של המשורר פרי יצירתם של אמנים ישראלים, השעון האגדי המנגן מדי שעה את "התקווה", כתבי-יד מקוריים של יצירות ביאליק, ואוסף גדול של מכתבים מביאליק ואליו, ובהם מכתבים שכתבו ילדים למשורר.

ביאליק שכתב מאות שירים, הוציא עשרות ספרים והיה בין האנשים שהחיו את השפה העברית בין המילים העבריות אשר נקלטו בשפה היו: מטוס, תגובה, גחלילית, שלדג, פַקָּח, קדחתני, מצלמה, מענק ופריון, יבוא ויצוא. הוא היה חלוץ בתרבות העברית והטביע את חותמו למשך דורות רבים. הוא בין המשוררים הכי מולחנים בזמר העברי מבין שיריו :

 "אל הציפור", "תחזקנה", "אחרי מותי", "הכניסיני תחת כנפך", "קומי צאי", "בין נהר פרת ונהר חדקל", "יש לי גן", "שיר העבודה והמלאכה",  "קן ציפור" , "נדנדה", "פרש" (רוץ בן סוסי), "היא יושבה לחלון" ועוד רבים.

לאחר העברת גופתו לארץ ישראל, עברו על פני ארונו והשתתפו בהלווייתו כ-100,000 איש. הוא נטמן בבית הקברות טרומפלדור.